כל יום זיכרון, הליכה בשכונה הישנה או סתם מחשבה על חייל שאבד לנו - מגיעה אליך. אתה לא יוצא לי מהראש. וזה כזה מוזר כי .. בקושי הכרנו. תמיד היית האח הגדול של אופיר - זה שיש לו מחשב בחדר עם רמקולים מגניבים, זה שיוצא למסיבות של גדולים וחוזר מאוחר בלילה וזה שיגן על אופיר אם מישהו יעז לעשות לה משהו. תמיד רציתי אח גדול כמו של אופיר כי הוא תמיד הגן עליה, גם אם הם היו רבים - כי בשביל זה יש אח גדול, שיגן עליך.
אותו יום שנודעה לי הבשורה לא הייתי בטוחה שהבנתי. הייתי באשקלון אצל המשפחה ואמא אמרה לי שצריך לחזור לראשון כי לאח של אופיר קרה משהו במלחמה, אז חזרנו. הורידו אותי אצלכם בבית והחברים סיפרו לי שקרה משהו לשי, האח הגדול של אופיר, אבל אנחנו לא בטוחים מה. שהוא היה על הספינה הגדולה ופגע בהם טיל ועכשיו לא מוצאים את שי, לא מוצאים את אח של אופיר.
להלוויה שלך לא הגעתי, אמא לא הרשתה לי, היא אמרה שאני קטנה מדי ובכלל לא מבינה. אבל כן הבנתי ! לאופיר היה אח גדול, אח מגניב שכולם רצו אח כמוהו. אח שיספר לה על המסיבות הכיפיות של הגדולים שהוא הולך אליהם, ואח שלימד אותה איך לשחק כדורגל כמו הקבוצה שהוא אוהב, ואח שהגן עליה מפני הילדים שבשכונה. אבל אפילו שאח של אופיר הוא הכי גדול אלינו הוא כבר לא יחזור. יהיה זיכרו ברוך
שי, בן אדם מדהים , מה ניתן לומר עליך שלא נאמר? אני רק רוצה להביע את הרגש שעלה כשקראתי את כל הסיפורים שרק מחזקים אותך ואת כולנו פה . כואב כלכך שהזמן עובר ושום דבר לא משתנה, הכאב רק מתגבר משנה לשנה , החסרון שלך מורגש יותר ויותר ואין לתאר את הקושי היום יומי שהקרובים אליך עוברים. אני מאמין שאתה שומר על כולם מלמעלה ומכוון אותם אל הדרך טובה שבה אתה רצית ללכת. נזכור אותך לעד ולא נשכח לעולם!!!
כתבתי את זה וחשבתי על שי כל הזמן(אני משתתף בצער המשפחה )אני מתגעגע לשי/ רועי קלבו (למדנו בבית הספר ביחד היתגיסנו יחד ועשינו טירונות יחד ושירתנו שיננו בחיל הים)לקריאה
כתבתי את זה וחשבתי על שי כל הזמן(אני משתתף בצער המשפחה )אני מתגעגע לשי/ רועי קלבו
בשקט בשקט אבל בכאב רב עברו להן 3 וחצי שנים... 3 וחצי שנים בלעדייך.. 3 וחצי שנים של געגועים אלייך אח יקר לא אשכח לעולם את השטויות שהיינו עושים עוד בתקופת הילדות.. הוויכוחים והריבים לצד השמחה והכיופים.. את החיוך הזה שלא יוצא לי עד היום מהראש כשאני נזכר בך.. אני מודה,למדתי ממך הרבה,בעיקר למדתי ממך את השמחת חיים הענקית כשהיתה שרורה בתוכך.. "המצחיק של הכיתה" ככה הייתה נחשב בעיני ובעיני כולם (לא סתם ישבתי לידך 5 שנים כמעט רצופות באותו השלוחן מלאות בחוויות) ילד שאוהב לעזור,לתת,צוחק,חייכן,פשוט אחד שכולם סובבים אותו.. מקווה שאתה נח לך על משכבך בשלום.. זוכר ולעולם לא אשכח שי.
נזכור ולא נשכח!/ יניב בירון
כבר המון זמן שלא הזלתי דימעה, אפילו לא קטנה. כשנשמעה הצפירה נזכרתי בך, כמה שאתה חסר, כמה שעולם הזה לא הוגן. ואז משום מקום העניים הופכות להיות לחות, הדמעה הראשונה יורדת על הפנים, ואחריה צרורות. כמה שאתה חסר אי אפשר לתאר, תמיד צוחק,מחייך, רוצה רק להינות ולעשות חיים... עכשיו אתה למעלה מסתכל על כולנו וצוחק, בוכים, כואבים ובטח אתה לא מבין למה, כי החיים שם למעלה הרבה יותר טובים, שקטים, רגועים, אבל אנחנו כאן סובלים, כי באיזשהו מקום איבדנו חלק משמחת החיים. אחינו היקר כמה שאתה חסר אי אפשר לתאר, אין ישיבה שכל אחד בתוכו לא מרים כוס לכבודך. תשמור עלינו מלעמלה מכל יצר הרע, תחזק אותנו כשקשה ואל תתן לנו להשבר. אוהבים ובחיים לא שוכחים!
סוף סוף אזרתי אומץ../ שרית צ'רבוני
סוף סוף אזרתי אומץ והחלטתי לפתוח את קופסאת המכתבים שמתחת למיטה.. ואז הכל התחיל לצוף..כל הרגעים, כל הזכרונות.. פשפשתי קצת בין הדברים ואז מצאתי את קופיקו =), למי שלא יודע - יותר נכון אף אחד לא מכיר את קופיקו חוץ מהבנות שהיו איתי בחדר ב"עובדה" והמפקדת שבטעות מצאה אותו בזמן מסדר, איזה מצחיק זה היה סידרנו וצחצחנו את הכל, אפילו עשינו קיפול "8", המפקדת נכנסה העבירה את האצבע באזור החלון, על הארון, ליד המיטה ופתאום קלטנו שקופיקו נשאר על המיטה היה תלוי מעליי, היה הולך לישון איתי כל לילה מאז שקיבלתי אותו..המפקדת ראתה אותו הסתכלה עליי בחצי מבט עם חיוך קטן אני יכולה להישבע שראיתי אותה מחייכת מתחת לשפם, ואז אמרה פעם הבאה אני לא רוצה לראות את זה, היא יצאה מהחדר כולנו התגלגלנו מצחוק כמו ילדות בנות 4 סוף סוף קצת רגש, קצת חיבה מהמפקדת הקרה. אז זהו, קופיקו זה הקוף ששי קנה לי, קוף קטן כזה חמוד עם תרמיל על הגב ובתוך התרמיל היו לו שני מכתבים אחד אישי שלצערי אני לא אוכל לכתוב פה ואחד דף מודפס..לבן מלוכלך קצת. עדיין נשארו החורים מהנעצים שהחזיקו אותו על דלת של כיתה או אולי שירותים, הוא כתב לי שהוא ראה את הדף הזה והיה חייב לצרף אותו, הוא פשוט תלש אותו מאיפשהו וצירף לי לתרמיל,אני מאמינה ששי היה רוצה שכולנו נפעל ככה אז החלטתי לשתף אתכם..אז זה הולך ככה:
תרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך.. אנו משכנעים את עצמנו שחיינו יהיו טובים יותר אחרי שנסיים את שנת הלימודים, את בית הספר התיכון, אחרי שנתגייס, אחרי שנתחתן, אחרי שיהיו לנו ילדים..אנו מתוסכלים כי יש הרבה מבחנים, ושנהיה יותר מאושרים כשהם ייגמרו, אח"כ אנחנו מתוסכלים בטירונות, שלא מגיעים הרבה הביתה ולבטח נהיה יותר מאושרים כשנשתחרר..אנו משוכנעים שנהיה מאושרים יותר שנהיה סטודנטים עצמאיים וחופשיים, אנו אומרים לעצמנו שחיינו יהיו טובים יותר ומושלמים יותר כשיהיה לנו חבר\ה, כשיהיה לנו רשיון, כשניסע לחו"ל, כשיהיה חופש הגדול! האמת היא שאין זמן טוב יותר להיות מאושרים מאשר "עכשיו", אם לא עכשיו-אז מתי? החיים תמיד מלאים באתגרים ומכשולים. עדיף להפנים זאת ולהחליט להיות מאושרים בכל מקרה. מישהו פעם אמר: "במשך הרבה זמן היה נדמה לי שהחיים האמיתיים היו אמורים להתחיל עוד מעט, תמיד היה מכשול אחד, בעיה שעליי להתמודד איתה, עבודה שצריך לסיים, חוב שצריך לשלם. אז, החיים האמיתיים היו אמורים להתחיל עד שהבנתי שהמכשולים האלה, הם, הם החיים שלי! הפרספקטיבה הזו עזרה לי להבין שאין דרך לאושר-האושר הוא הדרך!" החיים האמיתיים שמחכים מעבר לפינה, החיים האמיתים זה עכשיו! יהיה טוב אם תחלוק כל רגע טוב עם מי שהוא מספיק מיוחד ששווה לבלות את הזמן איתו, כי הזמן לא מחכה לאף אחד! לכן, תפסיק לחכות עד סוף הלימודים, עד שתרד במשקל, עד שתתחתן, עד יום שישי בערב, עד שתעזוב את הבית, עד הקיץ, עד הסתיו, עד החורף או האביב, או עד שתמות כדי להחליט שאין זמן טוב יותר להיות מאושר מאשר עכשיו! האושר הוא דרך לא גורל. תלמד כאילו אתה לא זקוק לציונים, תעבוד כאילו אתה לא זקוק לכסף, תאהב כאילו אף פעם לא פגעו בך, ותרקוד..כאילו שאף אחד לא רואה אותך. אז אני העברתי את המסר הלאה..עכשיו נותר לכם לבחור..בהצלחה!
לכל משפחת אטיאס/ עמית ידגר
אני אמנם לא יצא לי להכיר את שי ז"ל,אבל הקרבה שלי לצה"ל בשנה האחרונה מחזקת את הרגשות שלי כלפי חיילים,ובמיוחד מהצד הזה. כשאר אחי התגייס,וגם לפני,אני תמיד חשבתי על הנורא מכל-על מקרה שבו אחי לא יחזור הבייתה.אני יכול להגיד שאני מבין אותכם,אבל אני לא,אני רק יודע שהדבר היקר שלכם הלך,ולא יחזור.בשנתיים האחרונות העמקתי נושא בחייל ארז עידן ז"ל,שמשפחתו הפכו לשכנים שלי,והבנתי מה אתם עוברים יום יום,מאז המקרה הנורא. שי,שלא כמו הרבה אנשים בא"י,שמעדיפים להיות ג'ובנקים מסיבות מטופשות,משאירים את הגיבורים למות,ולהם לחיות.אני אהיה ב"ה חייל קרבי,כדי להמשיך את המורשת של החיילים האלה,להמשיך את המורשת של שי. בברכת תנחומים רבה ביותר,אני רק רוצה שתדעו,שהבן שלכם מת מוות של גיבורים,ועל כן אני מקנא בו,כי הוא מת על קידוש השם ועל קידוש ארץ ישראל,בזכותו אנחנו חיים היום. ת.נ.צ.ב.ה
אני מסתכלת באתר , בתמונות בזכרונות ופשוט לא מבינה ולא מאמינה, יש אנשים שלעולם אני לא אבין שהם כבר לא איתנו זה משהו שקשה להסביר אותו, משהו שלא מתעכל ולא יתעכל לעולם. שי היית ילד כל כך עדין ומקסים, מלאך במלוא מובן המילה. אני בוכה עכשיו ממש כמו ביום של הלוויה וקשה להפסיק. רק להבין איזה חור עצום השארת כאן למשפחה היקרה שלך ולכל חבריך היקרים. שי כדי להתנחם אני חושבת ומאמינה במה שאומרים שיש עולם הבא ושם הרבה יותר רגוע וטוב אז אם זה ככה אני רגועה, מקווה ומתפללת שטוב לך שם ושאתה שומר על כולנו מלמעלה, תנוח על משכבך בשלום זוכרת ולעולם לא אשכח :( דנית.
שי ..\/ אופיר אטיאס
אני יושבת עכשיו ונזכרת באותו יום שישי בשעה 2 בלילה איך עמדו בדלת החיילים עם המדים והסתכלו עלי איך שנכנסו הביתה וישבנו בסלון אני אמא ואבא והם אמרו-" שי נעדר" איך צלצלנו למתן שיחזור מהיציאה.. איך תוך חצי שעה הבית שלנו התמלא במאות אנשים . תמונה שלא יוצאת לי מהראש..
ואחר כך ההלוייה בדיוק לפני שנתיים. היו אלפי אנשים וכולם הגיעו רק בשבילך שי רק בשביל להיפרד ממך, להגיד מילה אחרונה איך כולם עמדו מגדול ועד קטן ...הגברים הכי חזקים . עמדו ובכו .. פשוט עמדו ובכו.. ושנגמרה ההלוייה כולם עמדו אף אחד לא הלך כולם עמדו שם כאילו סירבו להאמין שזה קרה הם עמדו והתיחדו איתך שי,איתנו,ואחד עם השני. עשרות זרים הונחו על הקבר הטרי . ואני מסתכלת כאילו זה חלום לא מאמינה שזה קורה דווקא לי דווקא לנו .. שבוע שהתנועה לבית שלנו לא נפסקת ,לא עוזבים אותנו לרגע . חברים מכרים שכנים ומשפחה.
והתקופה שאחרי . מתחילים לעכל שאתה לא כאן יותר שלא יחזור הילד היפה עם החיוך הגדול עם העיניים שמדברות עם הלב הרחב עם העזרה לכולם בלי לרצות לקחת עם השמחת חיים העצומה שהייתה ואיננה עוד. שלא יחזור האח הגדול שתמיד דאג ,אהב ועזר. אבל אני רק רוצה להגיד לך שי שאצלי אתה תמיד תהיה האח הגדול שלי כי המקום הזה מגיע רק לך . ואני מאמינה שי,אני מאמינה שאתה רואה אותי מלמעלה ואתה מדריך אותי לדרך הנכונה ככה בשקט בשקט.
והיום כבר אחרי שנתיים ואני לא מצליחה לעכל את זה שאתה לא כאן לא מבינה איך החיים נמשכים בלעדייך שי ..
שי, החברים שלך הפכו לחלק מהשפחה שלנו ... וגם החברים של אבא קבוצת הטיגריסים הפכו להטיגריסים עם שי כולם איתך ואיתנו .
אני אוהבת אותך שי ואוהב תמיד אתה חלק ממני לעד אופיר הקטנה
ראיתי את המיסתורין שבך ותהיתי לאן הוא יפליג?... אםתחכה לי בנמל אהבתינו, או שמא הרוח תמשיך לנשוב ואתה תמשיך בדרכך לאהבהחדשה..וכך היה... לנצח אהיה שלך....הייתי חוזרת אליך..הולכת אחריך....מבלי לחשוב. אנימסתכללת במראה והיא מתנפצת למראה מחשבותיי עליך, מכל השברים בליבי יש רק אחד שאניצריכה לבחור, להמשיך לחיות בלעדיך... הריקנות שבתוכי.. אבל תמיד ישאר לך מקום שמורבליבי. לנצח אני יזכור אותך אוהבי, את העבר שלנו, את החלומות המשותפים שלאהגשמנו הכל חקוק במעמקי ליבי, תמיד אהיה שלך, גם כשהכל מתנפץ לנגד עיניי אניעדיין אוהבת אותך השארת חותם בליבי, לנצח אהובי. אוהבת לנצח נצחים לאן שהרוחתנשב....אני
געגועים לחבר שממש חסר/ יניב לוי
טוב אז אני אתחיל בזה שלראשונה פגשתי את שי כשעלנו לכיתה ז ומאז הפכנו להיות חברים ממש טובים וביחד עם אלון חמוד שי טובי אביעד וזאנה שי יפה ועוד הרבה הפכנו לחבורת חברים שבילתה יחד את תקופת הילדות. אומרים שאלוהים לקח מלאך ואתה באמת מלאך כל פעם שאני חושב עליך הדבר הראשון שעולה לי זה החיוך שלך עברתי איתך כל הרבה חוויות ואני לעולם לא אשכך את הרגעים היפים שלנו ביחד. אני אוהב אותך אחי תשמור עלינו מלמעלה....
איבדתי את אחי ב20 למאי 2006 ...הוא היה בן 19 במותו . אני כול כך מבינה אותכם.כול מכתב ומכתב פה שקראתי התאפקתי ...אבל לא הצלחתי...הדמעות יירדו...אני לא מכירה את שי אבל...הרגשתי צורך לכתוב כאן. לא יודעת למה...
אופיר...גם לי היו מריבות עם אחי...הכול מאהבה. באמת אל תרגשי רגשי אשם...
ה' לוקח רק ת'טובים...ואיך אומרים הדתיים ה' הביא ה' לקח..
כול כך כואב לי אבל אני יודעת שאחי למעלה וטוב לו...משפחה יקרה יש לכם להחזיק רק במשפט הזה טוב להם!
אני יודעת שהחיים פה גיהנום בלי יקרינו...כל יום שעובר קשה יותר...אין לי נחמה להגיד לכם חוץ מדבר אחד אנחנו עוד יפגש איתם...זה הדבר היחיד שעוד מחזיק אותי...ניפגש איתם בסופו של דבר הכול עניין של זמן.אף אחד לא נשאר חי כאן.הכול עניין של זמן..ניפגש איתם...
לקריאה
סגור
